מכתב ארוך ומיוחד מהגאון החסיד והצדיק המפורסם רבי יצחק הלוי הורוויץ הידוע בכיניו 'רבי איטשע דער מתמיד' בעת ביקורו באנגליה בשלוחות הרבי הריי"ץ.
לאנדאן, תרצ"ז. על בלאנק רשמי "יצחק הלוי הורוויץ בא-כח כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויץ"
"שלום לו וכל אשר לו
הנה זה מכבר אשר כתבתי מכתב לכת"ר עוד קודם חה"ש [חג השבועות] ולא קבלתי עדיין מענה. שם כתבתי שיעמוד בתעוררות לעורר את הרב מנוקאסיל שיקיים הבטחתו. כן כתבתי שטוב הי' שיטריח להשיג אדרעסין חשובים ונשלך להם מפה מכתבים בחתימת יד הרב הכולל דר. הערץ.
כן אם נתאסף אצלו עוד כסף הקדשים יטריח לשלחם לי הנה, וגם לשלוח לי שמות המתעסקים באסיפת כסף הקדשים. ואז יקבלו קבלה מאדמו"ר שליט"א על הכל עם ברכה מיוחדת לאנשי עדתו ד' עליהם ירא' ובפרט להמתעסקים יחי'.
בשבוע העברה באתי מעיר מנשסטר. הגדתי דברי חסידות גם בהישיבה עפ"י בקשת אביו הרב הגאון שליט"א. הרבה התענגתי מאביו שליט"א בשעשעי עמו איזה שעות קודם נסיעתי משם וכרתי עמו ברית באהבת עולם בל תמוט בל"נ אי"ה.
נא יפרוס גיני בשלום אנשי דתו יחי' אשר מראיהם ויראת אלקים על פניהם ניצב מולי תמיד כמו אז כן עתה………ובפרט לידידי אשר נתקשרתי עמו באהבה עזה ה"ה הרה"ג חריף מתוק ומצויין יראת ד' היא אוצרו הררח"ש לאפין יחי' ויצליח בכל ענייניו אכי"ר
והנני ידידו דו"ש באה"ר ובאה"ע
יצחק הלוי הורוויץ"
מכתביו נדירים ביותר! ולא הופיע מעולם במכירה פומבית.
נשלח אל הגאון רבי יהודא סגל ראש ישיבת מנטשעסטער בחיי אביו הגאון רבי משה יצחק סגל ראש ישיבת מאנטשעסטער.
בעולם החסידי ידועה ומוכרת היטב דמותו של הגאון החסידי רבי יצחק הורביץ. הידוע בכינויו "ר׳ איצ׳ה דער מתמיד" (ר׳ איצ׳ה המתמיד). ולא בכדי. רבי יצחק זה – שהיה תלמידו וחסידו הנאמן של כ"ק אדמו"ר מוהרש״ב נ"ע ושל בנו כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ"ע – היה 'מתמיד' במלוא מובן המילה, כפי שיעידו ויגידו העובדות הבאות:
מיד לאחר הבר מצוה החליט לנסוע ולגלות למקום תורה, הרחק ממקום מגורי הוריו. אך מאחר שבטוח היה שאביו לא ירשה לו לנסוע לבדו באותה תקופה קשה, עלה על הרכבת הנוסעת לקרמנצ׳וג, מרחק של 10 שעות נסיעה מביתו, שם נכנס ללמוד באחת מהישיבות הידועות, בה למדו תלמידים מכל החוגים. איכשהו נודע הדבר לאביו, אשר מיהר לקרמנצ'וג לקחתו חזרה הביתה. בהגיעו לישיבה מאוחר בלילה, הבחין באור הבוקע מאחד החדרים. כאשר הציץ דרך החלון כדי לברר שם על מקום שהותו של בנו הצעיר, נדהם לראות את בנו הצעיר כשהוא שקוע בלימודו ואינו יודע מהמתרחש סביב, בראותו כך החליט להשאירו כאן ולא להפריעו. כך המשיך ללמוד בישיבה גדולה זו שהיתה ידועה בשם ״דעם גדול׳ס ישיבה".
לאחר כמה שנים, אחרי שהוקמה ישיבת ״תומכי תמימים", הגיעה לאוזניו שמועה של ישיבה זו, וחשקה נפשו להמשיך את לימודיו בישיבה זו – שבליובאוויטש. גם כאן לא פסק פומי׳ה מגירסא, ובד בבד השקיע עצמו גם בלימוד תורת החסידות, בהשפעת הגאון המשפיע רבי שמואל בצלאל שעפטיל, הידוע בכינויו – הרשב׳׳ץ (מי שהיה מורו של כ"ק אדמו״ר מהוריי׳׳צ נ"ע). סדר יומו היה מפליא ביותר: היה קם בהשכמה, טובל במקווה טהרה, ומתיישב ללמוד חסידות כמה שעות. לאחר מכן היה עומד ומתפלל תפלת שחרית באריכות, כאשר תפילה "רגילה" שלו ארכה בין שלש לארבע שעות! לאחר מכן היה טועם איזה תרגימא ומתיישב שוב ללמוד – נגלה. כך ישב ולמד ללא הפסק עד תפלת מנחה וערבית, ולאחר מכן ישב ולמד עד השעות המאוחרות של הלילה.
למרות למדנותו המופלגת בנגלה ובחסידות, התמדתו ושקידתו הבלתי – פוסקת, היתה התנהגותו באופן של 'הצנע לכת', בפשטות ובענווה יתרה. כמו כן – למרות זמנו הדחוק היה מוצא לו תמיד גם זמן להיטיב עם הזולת, לקבלו בסבר פנים יפות, ולעזור לו בכל יכולתו.
על ייחודיותו של ר' איצ'ע בישיבה בליובאוויטש תעיד העובדה הבאה: הרבי הרש"ב הורה שכל הבחורים שמגיעים לליובאוויטש יסירו את הגרטל (כמנהג חב"ד שרק הנשואים חוגרים אבנט, ולא הבחורים). אך כשר' יצחק הגיע לליובאוויטש אף שהיה נער צעיר, לא הורה לו הרבי הרש"ב להסיר את הגרטל. וכך היה ר' יצחק ה'תמים' היחיד בליובאוויטש שחגר גרטל עוד לפני נישואיו.
קשור היה בלב ונפש לרבו הגדול, כ"ק אדמו"ר מוהרש״ב, אשר חיבבו וקירבו מאד.
באחד הימים הטיל עליו רבו תפקיד מיוחד, לעבור בערים – בעיירות ובמושבות – בהן מתגוררים חסידים ולעורר ליבם לעבודת ה׳, ובפיו המפיק מרגליות היה לוקח לבבות. כן היה לומד ומסביר עניינים עמוקים בנגלה ובחסידות בצורה כה פשוטה, אשר גם אנשים פשוטים ביותר הבינו את תוכנם. כחודש ומחצה לאחר הסתלקות רבו הגדול – ביום ג׳ ניסן תר״פ – עדיין לא ידע על האסון, וניסו להעלים זאת ממנו. כחסיד נאמן ומסור הרגיש כי משהו קורה עם רבו, אך איש לא רצה לספר לו על כך.
הוא נסע, איפוא, לעיר ניקוליוב (מרחק של 80 ק״מ מביתו) כדי לברר מה קורה. כאשר שאל את מארחו על שלום הרבי – לא ענה לו מאומה. כך חזר ונשנה כמה פעמים, וכאשר גם בפעם השלישית לא קיבל מענה, הבין מיד את האמת המרה – ונפל ארצה מתעלף בהתעלפות קשה, אשר רק בקושי הצליחו לעוררו. לאחר הסתלקות רבו הגדול נ"ע מצא את בנו יחידו, כ״ק אדמו"ר רבי יוסף יצחק, במצב קשה מאד. הוא חלה במחלת הטיפוס וסכנה חמורה ריחפה על חייו. הרבי הריי"צ ששכב על ערש דווי, ביקש מהתלמיד הנאמן רבי יצחק, לומר קדיש על אביו הגדול נבג׳׳מ. לאחר שהרבי הריי׳׳צ התאושש ממחלתו המסוכנת והחל את עבודתו הקדושה, התייצב רבי יצחק לצידו והיה נוסע מעיר לעיר וממדינה למדינה, להקים ולחזק תלמודי תורה וישיבות, תוך סכנת נפשות ממש.
התפקיד שהוטל עליו על ידי רבו היה "לזרוע רוחניות ולקצור גשמיות". המטרה היתה כפולה: לבוא בקשרים עם המוני יהודים, לבקר בקהילות יהודיות, לדבר ולהתוועד איתם, ללמד אותם דרכים בעבודת ה׳, לארגן שיעורים בתורה, בנגלה ובחסידות. ויחד עם זה -לאסוף כספים עבור ענייני הרבי ופעולותיו המרובים שפעל ועשה בארה"ב.
הוא היה לומד שמונה עשרה שעות ביממה. החפץ חיים אמר עליו כי אם הוא ילמד רבע שעה אחת פחות, ישתמד יהודי במקום אחר.
למשך זמן, כשביקר באנגליא בשנות הצ' הדריך בחסידות והשפיע מאד על את הרב רבי אליהו דסלר, מגדולי בעלי המוסר.
בעת פרוץ מלחמת העולם השניה שהה רבי יצחק בריגא. לאחר שהרבי הריי״צ יצא מהתופת הנאצית מוורשה והגיע לריגא, פתח במאמצים להציל את תלמידו הנאמן רבי יצחק, ממקום הסכנה שבריגא. אולם, לא אסתייעא מילתא ולא יכול היה להימלט מריגא. כך עלה עליו הכורת, ולאחר שגייסות הנאצים ימ״ש נכנסו לריגה וכבשוה – עלה אף רבי יצחק על המוקד יחד עם עוד רבים מיהודי ריגא, בעודו מעוטר בטלית ותפילין.
עדי ראיה סיפרו מאוחר יותר כי ר' איצ'ע פתח את ארון הקודש, הוציא ספר תורה ואמר: "אנו זוכים לקיים מצות מסירות נפש על קידוש השם ועלינו לעשות זאת מתוך שמחה'. הוא הניח את ידו האחת על כתפו של הרב אליהו חיים אלטהויז ואת השניה על כתפו של הרב יחזקאל פייגין (מזכירו המסור והנאמן של הרבי הריי"צ) ויחד הם יצאו בריקוד כשהם שרים בתוך כך את ניגון ה'הקפות' החב"די הנודע של ר' לוי יצחק שניאורסון אביו של הרבי.השם יקום את דמם הטהור.
